קדושה וטומאה – "גם את זה לעומת זה עשה האלוקים"

עד כאן דיברנו על האורות המקיפים אותנו – שמשפיעים על האור הפנימי שבנו, לטוב ולמוטב.
בשפת התורה קרוי ה'טוב' – "קדושה", והפכו – "טומאה".

את מהותה של הקדושה כבר אפיינו והגדרנו:
חיבור בין הבריאה (על כל ארבע מדרגותיה) - לבורא (ע"י חיבור כוחות הנפש שלנו שפורטו לעיל);
למטרה נעלה זו נתן לנו הבורא ית' כאמצעי - פעולות חיבור רוחניות שמזכירות ומלמדות אותנו כיצד להפעיל כל איבר ואיבר בגופנו בצורה הרוחנית ביותר שמחברת אותנו לשורש הבריאה, וע"י הפעלתו אנו בעצם מתפקדים כצוות עם המלך.
בלשוננו נקראות פעולות זיכרון וחיבור אלו: "מצוות", ובשם הבעש"ט הקדוש מוסבר: "התרי"ג מצוות והשבע מצוות דרבנן הם תר"כ (=כתר) עמודי אור, היינו מצווה לשון צוותא, היינו בעשיית המצוות נדבקים באורו ית'".

נכדו ר' אפרים מסדילקוב הוסיף: "מצווה ("גוררת מצווה") לשון דבקות והתחברות גוררת יותר דבקות..."

וכאמור: "אשר קידשנו במצוותיו"-
"קידשנו" – חיבר אותנו, ע"י שאנו עצמנו מאחדים את הפעולה (=המצווה עצמה) עם הדיבור (=הברכה) עם המחשבה -
(ובזמן הברכה והפעולה עלינו לחשוב עליה גופא ועל הבורא ית', ולא כמו שפשה ההרגל מהתרבות המערבית השיטחית והחד-מימדית – לדבר על משהו אחד, להסתכל בחפץ נוסף, לחשוב על דבר אחר, תוך כדי התעסקות עם נושא רביעי, כי זהו סוג של ניאוף רוחני!)

ואותם לחבר עם הרצון:
להרגיש את הזכות להיות שייך לעם ישראל, שותף בבריאה, ובפעולת ה"שיויתי הוי"ה לנגדי תמיד" – במיוחד בזמן מצווה וברכה, ולא כדאי להפסיד את ההזדמנות לקדש עצמנו בשמחה!
כי, כאמור, כשאנו מאחדים כוחותינו אחד לשני בזמן פעולות החיבור הרוחניות אנו מתקדשים, והופכים לצוות לבורא!
זו אינה סתם אמירה – זו הרגשה אמיתית וחוויה פנימית – שכשחווים אותה – כבר לא צריך להסביר 'מה זה'...

ד' עולמות (ועוד אחד):
בלשון פנימיות התורה נהוג להשתמש במושג "עולמות" כדי לתאר את מימדי הנפש: (עולם מלשון העלם, שנעלם מתודעתי ועלי למצאו):

עולמות הקדושה נקראים אבי"ע:
אצילות – בריאה – יצירה – עשייה.
א. עולם העשייה: רובד המעשה והפעולה (הכי נגלה). שם אנו פועלים ומתקנים.
ב. מעליו נמצא מימד הדיבור והרגש שבנו – הנקרא עולם היצירה: שם יש צורות (אותיות) ומהן אנו 'יוצרים' יש מיש – יצירות, מחומר גלם שכבר קיים.
ג. מעליו נמצא מימד המחשבה שבנו ושמו עולם הבריאה; המחשבה נבראת יש מאין, רק הבורא מסוגל לברוא (אדם הנברא, ופועל לפי חוקיות הבריאה – הוא אדם בריא...כי החוליים מתחילים בד"כ כשיש חלל – בין מחשבת הבורא לבין אלו של האדם, נוצר 'חלל' בנפש והוא שורש ה-מחלה – שמשפיעה על הגוף).
ד. ומעליהם נמצא מימד הרצון – המכונה עולם האצילות (מלשון 'האצלה' ו'אצלו'). שם אין חומר. שם יש צלילים ורצונות. האצלה פירושה העתק זהה למקור- ובענייננו – בעולם האצילות – מאציל הבורא את רצונותיו. משימתנו היא "השוואת הצורה" ("עשה רצונך כרצונו") וכדי לזכור את ה' הוא נתן לנו סימנים והפעלות. נחזור ונזכיר: קדושה = חיבור וזיכרון.

ומכיוון ש "את זה לעומת זה עשה אלוקים" – והדבר הכי חשוב בבריאה הזו, הינו חופש הבחירה, ברא המלך גם את עולמות היפך הקדושה, הנקראים, כמובן, עולמות הטומאה, שפירושם (ההיפך מחיבור וזיכרון =): ניתוק, פירוד ושכחה.
ד' עולמות הטומאה, המקבילים בעוצמתם לאבי"ע – נרמזו כבר בפסוק ב' בבראשית: "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום": תהו, בהו, חשך, תהום, אלו אינם 'סתם' שמות אלא גילויים במציאות של מימדים בנפש.

כיצד?
א. מול עולם העשייה נמצא עולם ה"תהום": לתהום נופלים, אך הנפילה היא עדיין רק בעולם המעשה, כלומר, אנו נופלים לתקופה לא טובה, ואופן קיום החיבור שלנו לבורא ע"י הפעולות הרוחניות – המצוות – רופף.
ב. מעליו, מול עולם היצירה – זהו עולם ה"חושך" ("על פני" = על הפנים...): מה קורה לנו כשאנו נמצאים בחושך? מציאות האמת נמצאת מולנו – אך נחשכה יכולת ראייתנו אותה.
ג. המקביל לעולם הבריאה – הוא עולם ה"בהו", מלשון 'בהיה': אנו מביטים על דבר שבקדושה – אך עינינו לא מתחברות, הן מזוגגות משהו, אנו בעצם בוהים ומחשבתנו משוטטת במחוזות אחרים. כ"א מכיר את החוויה.
ד. מעליהם – המקביל לעולם האצילות – זהו עולם ה"תהו": רצונותיו של האדם מפוזרים, הוא תוהה, מבולבל, וב-א-מ-ת אינו יודע מה היא האמת, אך חמור מכך: הוא אינו יודע מה לרצות! גם זה שלב שרובנו עברנו בדרגת תהייה כזו או אחרת.

לצורך פרק העצות המעשיות, נציין שקיים מימד נוסף גבוה מהם – המקביל לכח המדמה (צורה ליוצרה, ובלשון הנביא ישעיה - "אדמה לעליון"), בצד הקדושה הוא נקרא עולם "אדם קדמון" (א"ק) – ובהפכה: "עמלק"; "אשר קרך בדרך", וכפי שפרש"י - מלשון: קור / קרי / מקרה = ניכור, עריות, ציניות וכפירה.. אדם בריא אינו מנוכר, אינו ציני, ואינו פרוץ ח"ו. אלו הם גילויו בפועל של העמלק שבתוכנו כיום, אפשר לבד להתבונן ולזהות את נפעלותיו... ובצד הקדושה - הדבקות: אדם מגיע לשורש נשמתו, שם אין קולות כלל אלא רק "לך דומיה תהליה".